איתי שלנו בן ה-5 רצה המון זמן כלב, ודוקא כלב דלמטי, אחרי שחיפשנו בכמה מקומות ולא מצאנו, נכנסנו גם לאתר יד 4 והתחלנו לחפש ופתאום איתי ראה באתר את צ'אבי ואמר : "אמא הנה כלב דלמטי, סוף סוף מצאנו!". הסתכלנו עליו הרבה מאוד פעמים והבנו שאפילו אם הוא לא דלמטי או אולי קצת, רואים בעיניים שלו שהוא שלנו.
וככל שצפינו ביותר כלבים, הבנו שאותו אנו רוצים, את "הדלמטי" המעורב. ואכן הגענו מקרית חיים ביום שישי לכלבייה בנתניה בשמחה ובששון ולצערנו הכלבייה כבר הייתה סגורה. איתי היה מאוד מאוכזב אך לא הפסיק לדבר על צ'אבי וחיכה כבר ליום המחר, לשבת , כדי לקחת אותו מהכלבייה וכך היה.
כשהגענו צ'אבי בדיוק עשה טיול בחוץ וישר זיהינו אותו והוא קפץ עלינו בשמחה כאילו חיכה רק לנו ולרגע שנגיע לאמץ אותו, קפץ לאוטו בלי כל בעיה ולא הפסיק ללקק אותנו, ומאז אנחנו קוראים לו גם "נשקני". ההסתגלות של צ'אבי לביתנו הייתה מהירה להפליא, ולרגע לא רואים עליו שהוא עצוב או מדוכדך, להפך הוא כל הזמן מלקק, קופץ ונותן לנו המון אהבה, אין ספק שאנחנו זכינו הרבה יותר ממנו!
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לקריסטינה המתנדבת בכלבייה בנתניה שנתנה לי המון אינפורמציה על צ'אבי, הייתה סבלנית וענתה על כל שאלותיי ברצון ובאדיבות יתרה. אין ספק שעבודתה בכלבייה קודש היא!
כן ירבו סיפורי ההצלחה לאימוץ כלבים.
באהבה,
אורית ואיתי שטינמץ.
